רבנו עובדיה מברטנורא

רבי עובדיה ירא מבַּרטֶנוּרָא, שנודע גם בכינוי הרע"ב או הר"ב (קיצור של הרב ברטנורא) (נולד בערך בשנת ה'ר'–ה'ר"י, 1440–1450 ונפטר כנראה סביב שנת 1515; ראו להלן), היה פוסק, פרשן, רב העיר ומנהיג הקהילה היהודית בירושלים בשלהי התקופה הממלוכית. נודע בעיקר בשל פירושו המרכזי על המשנה.

רבי עובדיה נולד באיטליה לרבי אברהם ירא מהעיר ברטינורו (Bertinoro), או ברטנורה (Bartnòra) בדיאלקט הרומאני המקובל באזור, השוכנת בנפת פורלי-צ'זנה שבמחוז אמיליה-רומאניה, ועל שמה נקראת המשפחה.

יש הטוענים כי השם יר"א הוא למעשה ראשי תיבות של יהי רצוי אחיו. אחרים טוענים כי שם המשפחה הוא ייחודי לרבי עובדיה עצמו על שם הפסוק: "ועבדיהו היה ירא את ה' מאוד."

בנעוריו למד בישיבה של רבי יוסף קולון, שהייתה אז בבולוניה בירת מחוז אמיליה-רומאניה הסמוכה לעיר הולדתו ברטנורא. לאחר מכן התגורר במשך מספר שנים בסאן גינסיו,עיירה קטנה בנפת מצ'רטהשבמחוז מארקה, כשישים ק"מ דרומית-מערבית לבירת המחוז אנקונה. מתקופה זו נותרו בידינו מספר מכתבי המלצה ותעודות שונות בכתב ידו וכן תפילה שחיבר, ובתחילת שנות השמונים של המאה ה-15 שימש כרב העיר צ'יטה די קאסטלו, השוכנת בחלקו העליון של הנהר טיבר בשיפולי הרי האפנינים, בנפת פרוג'ה, בצפון מחוז אומבריה שבאיטליה. באותה תקופה אף נמנה עם חשובי הבנקאים היהודים בעיר, ושמו מוזכר במסמך אפיפיורי רשמי מ-12 בפברואר 1485 בראש רשימת הבנקאים המורשים להעניק הלוואות בריבית עבור תושביה הנוצריים של העיר, בו מופיע בין השאר פטור עבור כל הבנקאים היהודים מלסחור בשבתות ובמועדי ישראל.

מראה כללי של העיר צ'יטה די קאסטלו, בה כיהן רבי עובדיה כרב ומרא דאתרא, בטרם עלותו לארץ ישראל.

בא' בכסלו שנת ה'רמ"ו (9 בנובמבר 1485), עזב רבי עובדיה את העיר, ככל הנראה בעקבות פטירת אשתו, והחל במסעו לארץ ישראל. במהלך המסע, שארך כשנתיים וחצי, ביקר רבי עובדיה בין היתר בקהילות היהודיות ברומא ובנאפולי שבאיטליה, בפלרמו שבסיציליה, באלכסנדריה ובקהיר שבמצרים, ובעזה, בחברון ןבבית לחם שבארץ ישראל.

בעוברו בדרכו בפלרמו שבסיציליה, דרש ר' עובדיה בבית הכנסת המקומי והקסים את שומעיו, שהציעו לו להשתקע אצלם אך הוא דחה את הפנייה. בהגיעו למצרים התקבל בכבוד רב על ידי הנגיד רבי נתן ב"ר חיים הכהן שולאל, שהיה בעבר רב בארץ ישראל ונאלץ לברוח בשל כובד המסים שהטילו הממלוכים ומאימת המלשינים. הוא הציע לרבי עובדיה שלא יעלה לירושלים מסיבות אלו, אך רבי עובדיה סירב אף לו. משראה כך רבי נתן הפקיד אותו על ביתו בירושלים ומינה אותו לעמוד בראש הקהילה.

לקראת חג הפסח, בי"ג בניסן ה'רמ"ח (1488), הגיע רבי עובדיה לירושלים והתקבל בה בכבוד רב. בימי הפסח התאכסן בביתו של הרב יעקב רם קולונמאנו (רב אשכנזי ממוצא איטלקי), ואחר הפסח עבר לגור בביתו הנטוש של הנגיד רבי נתן שולאל. באותה תקופה חייתה בירושלים קהילה קטנה ודלת אמצעים כפי שהוא מתאר באגרתו: "ומן היהודים לא נשארו בה היום שבעים בעלי בתים מדלת העם..." תושביה היו עניים ואפילו לא היו להם ספרי תורה. מאחר שפרנסתו הייתה מצויה מפיקדונות בנקאיים נושאי ריבית אותם השאיר באיטליה, נרתם רבי עובדיה לשיפור המצב העגום. הוא אף קיבל תרומות ייעודיות לצורך זה מאחיו ומאביו שנותרו באיטליה.

עקב השתדלותו לסייע לביסוס וחיזוק הקהילה מבחינה רוחנית וחומרית כאחד, וכן בשל גדולתו התורנית, תפס עד מהרה מקום של כבוד בין תושביה היהודים של ירושלים, והתמנה לרבה הראשי, מינוי שהוכר גם על ידי השלטונות הממלוכים. הוא דרש בבית הכנסת פעמיים בחודש בעברית, תיקן שיעורי תורה ודרשות להמון העם, והיה אחראי על חלוקת כספי הצדקות שהגיעו מערי אירופה עבור עניי ירושלים. בין שאר פעולותיו הייתה הקמתה המחודשת של החברה קדישא בירושלים, בה שימש הוא כחבר מן המניין ואף עסק אישית בקבורה. כמו כן סייע בשיקום בית הכנסת ברובע היהודי שנהרס בידי פורעים.

חיזוק לפועלו קיבל רבי עובדיה כעבור מספר שנים, לאחר גירוש ספרד ועלייתה של קבוצה מהמגורשים לירושלים. חלק מחברי הקבוצה, שהייתה בעלת אוריינטציה תורנית גבוהה ומוטיבציה לחיזוק היישוב בירושלים, הצטרפו ללימודים בישיבה אותה הקים הרב בסיוע הנגיד של מצרים, הדיין ר' יצחק בן נתן שולאל, שמימן את החזקתה.