הרב ד"ר משה ונטורה (תרנ"ב - תשל"ח) היה פילוסוף, איש חינוך ומנהיג ציוני שכיהן כרב הראשי של יהודי אלכסנדריה בשנים תרצ"ז - תש"ח (1938–1948).
הרב משה בן יעקב ורושה ונטורה נולד בתאריך ח"י שבט תרנ"ב (16 בפברואר 1892) באיזמיר, האימפריה העות'מאנית, בן לענף ממשפחת ונטורה שמוצאה ממגורשי ספרד. בנעוריו למד בתלמוד תורה ובבית ספר של כל ישראל חברים בעיר מולדתו. לאחר מכן נסע ללימודים בבית המדרש לרבנים בבירה איסטנבול והוסמך כרב. במלחמת העולם הראשונהגויס כקצין לצבא העות'מאני ונשלח במסגרת תפקידו לבגדאד, שם הוצב עד לכניעתו של הצבא העות'מאני. לאחר תום המלחמה נשאר בבגדאד למשך שלוש שנים נוספות, שבהן הורה עברית בבית ספר מקומי ופעל להפצת הרעיון הציוני בקהילה. במהלך שהותו בבגדאד חיבר והוציא לאור ספר לימוד "עברית בעברית" (1919) מודרני בן ארבעה חלקים, עבור מוסדות החינוך של הקהילה. עניינו הרב בפדגוגיה הביאו במהלך חייו לכתוב יותר משמונה ספרי לימוד נוספים, רובם ספרי לימוד עברית וחלקם לימוד יהדות ומחשבת ישראל.
לאחר שלוש שנים בבגדאד עבר לביירות, בה קיבל לניהולו את תלמוד התורה המקומי שגם אותו ניהל ברוח ציונית-עברית. בשנת תרפ"ב (1922) נסע ללימודים בפריז ולמד פסיכולוגיה ופילוסופיה בסורבון ובמקביל פדגוגיהבמכון לפדגוגיה בעיר. הוא הצטיין בלימודיו והשלים דוקטורט (doctorat d'État) בסורבון עם דיסרטציה שעסקה בפילוסופיה של סעדיה גאון (עבודתו פורסמה כספר בשנת 1934). באותה שנה פרסם ספר נוסף בצרפתית, בשם: "הכלאם ותורת אריסטו על פי הכוזרי". במהלך שהותו בצרפת פרסם תרגום לצרפתית של ספר הכוזרי לר' יהודה הלוי ושל "מילות ההגיון" לרמב"ם. כמו כן חיבר מספר ספרים ללימוד עברית לדוברי צרפתית, והיה העורך של עיתון נוער יהודי בשם Eliacim. ונטורה שלט היטב במספר שפות – עברית, צרפתית, ערבית, טורקית עות'מאנית, גרמנית, לדינו ואנגלית.
בשנת תרצ"ז (1937) הוזמן לאלכסנדריה שבמצרים כדי לכהן בתפקיד הרב הראשי של הקהילה היהודית המקומית. אחד הפרויקטים החשובים שיזם כרב הקהילה היה הקמת בית ספר תיכון יהודי ע"ש הרמב"ם בעיר, בו חינך דורות של תלמידים; בין התלמידים שטיפח נמנה גם אלי כהן.
בתפקידו כרב קהילת אלכסנדריה הנהיג קו ציוני וחיזק את הרעיון הלאומי היהודי בקהילתו ועשה רבות בתחום החינוך ולימודי העברית. בהשקפתו, התחייה הלאומית היהודית, הציונות, הייתה חלק אינטגרלי מתהליך תחייה כולל של עמי המזרח, ולכן הרבה לנאום על הצורך לשיתוף פעולה בין העמים השמיים השונים ובפרט בין "בני ישראל ובני ישמעאל". כמה מהנאומים שנשא סביב נושאים אלו באלכסנדריה בשנות מלחמת העולם השנייה קובצו לאחר מכן לספר בשם "אנחות ותקוות: הדים של המלחמה 1939-1945". בזמן שהותו במצרים הוא הוציא לאור גם מספר חיבורים תורניים, פרשנות למקרא ולמסכת אבות, מהם המבוססים על הדרשות השבועיות שנשא בבית הכנסת "אליהו הנביא" בעיר.
בשנת תש"ח (1948) גורש ממצרים בהוראת השלטונות בגין פעילותו הציונית. מספר שנים לימד בישיבה יוניברסיטי בארצות הברית, ולאחר מכן ניהל מטעם הסוכנות היהודית את בית המדרש למורים "מונטיפיורי קולג'" באנגליה. בסביבות תשי"ג (1953) עלה לישראל ועסק בפעילות חינוכית ומחקרית. תחילה ניהל מוסד תורני בכפר סבא, ולאחר מכן התיישב בירושלים. הוא לימד פילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן וכן המשיך בעיסוק תורני ומחקר. בתחילת שנות ה-60 הוצע לו להיות הרב הראשי הספרדי של תל אביב, אך הוא לא נענה להצעה. בשנותיו בישראל פרסם בין היתר את הספרים "מבוא למחשבת ישראל" (1959) ו"פסיכולוגיה למורים" (1966).
הרב משה ונטורה נפטר ב- י"א אב תשל"ח (14 באוגוסט 1978) בישראל, בגיל 84. במותו הותיר את אשתו מרים (שנפטרה שנתיים אחריו) ואת ארבעת ילדיהם. בתל אביב ובירושלים נקראו רחובות על שמו.