הרב רפאל דוד כאסכי
רבי רפאל כאסכי נולד לאביו דוד ולאמו מרת רחל (לבית בוקאעי), בשנת התרס"א (1901) בביירות.
תולדותם למשפחותם לבית אבותם
משפחת כאסכי החשובה, מקורה מארם צובא. רבות ונכבדות מדובר בה. אפשר למצוא הסכמות לספרים חשובים שיצאו לאור, עליהם חתומים רבני משפחת כאסכי ע"ה, כל אחד בתקופתו. בדפוס ששון, למשל, חתום רבי ישעיה כאסכי, וכן רבי עזרא כאסכי חותם עם שאר רבני ארם צובא בספר "כנסיה לשם שמים". רבות ונצורות מסופר על משפחה זו, כולם קדושים, כולם חסידים. על מצבת קבורתו של ר' שלום הנ"ל נכתב שהיה מופלא שבסנהדרין, כי גדול וקדוש היה הצדיק. מרוב חסידותו לא היה מסתכל בפנים של בחור ששערות זקנו לא צמחו עדיין, באומרו שיש סמך לזה בספרי המוסר. רוב רבני משפחת כאסכי עסקו במלאכת השחיטה. רבינו רבי רפאל זצ"ל עצמו, היה בהמשך שנותיו שו"ב בלבנון ובחיפה. נוסיף לספר אודות המשפחה, כפי שמובא בספר" בית אל" לרבי אברהם חמווי זצ"ל (שהיה בין רבניה הגדולים של ארם צובא וכתב ל"ו ספרים), ושם כתוב אודות ר' עזרא כאסכי ע"ה, שבכל פעם שהיה אומר את הסליחות בציבור, היה אומר את התחינה "אל רחום שמך" (כפי שמופיעה בסידורי הסליחות העתיקים), וכנראה שכך היה מנהגו של מו"ר אביו ע"ה כמוהר"ר ר' חלפון כאסכי זצוק"ל שהיה רב גדול בארם צובא. פעם חלה ונטה למות, ובאו החברים כנהוג לעשות לו כבוד אחרון, תכף ומיד התחיל להתעטש. אח"כ ישב על המיטה ואמר לבנו הרה"ג ר' שלום כאסכי: "שלום שלום, אל תירא! אני עליתי לישיבה של מעלה ואמרתי שאיני נותן את נשמתי כי אם בא"י", וכן היה. קם מחוליו, והלך תכף ומיד לעיר דמשק ומשם לטבריה ונפטר שם .
חייו ופעולו
רבינו בצעירותו
בן בכור להוריו היה רבי רפאל, ולאחריו באו עוד ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. בעודו בן טו''ב שנים, התייתם רבינו מאביו וכשלוש שנים אחר כך, התייתם אף מאמו והוא בן כ"א שנה. מציאות זו לא הפריעה לרבינו להמשיך לעלות ולהתגדל במעלות התורה ועם זאת גם לעסוק בגידולם של אחיו (ככל הנראה) שהיו צעירים ממנו.
לימים נשא לאשה את מרת ג'מילה (יפה) בת האדון יוסף כאביה-זיתונה, ולהם נולדו ארבעה ילדים:
דוד ז"ל (נפטר בערוב ימיו בתאונת רכבת ל"ע), רשל (רחל) ז"ל, ושיבדלח"ט: יוסף (יוסי), פורטונה (טונה).
רבינו גדל והתחנך על התורה ועל העבודה מצעירותו. זכה אף לשמש תלמידי חכמים, ויצק מים על ידי שני גדולי החכמים בלבנון: הרב הראשי – הרה"ג רבי שבתי בחבוט זצ"ל, וראש השוחטים וחבר בית הדין - הרה"ג רבי אליהו שלמה כאביה זיתונה זצ"ל. מפי שני גדולים אלו, למד רבינו תורה, ובפרט התעסק בהלכות שחיטה כאבותיו. רבי רפאל שימש שו"ב בביירות במשך שנים רבות.
תעודה מחכמי ירושלים
רבינו יחד עם רבני בירות (מימין לשמאל): רבי אליהו כאביה זיתונה, רבי בן ציון ליכטמאן, רבי שבתאי בחבוט – הרב הראשי, רבינו.
בשנת התש"ו איוותה נפשו של רבינו לקבל את הסכמת גדולי ישראל לשחיטתו, ובחודש הרחמים והסליחות אלול תש"ו קיבל תעודת סמיכה משניים מגדולי ומאורי ירושלים: ראב"ד ירושלים וראש השוחטים בה - הגאון רבי מרדכי מיוחס זצ"ל, ועל ידו השני הראשון לציון והרב הראשי לארץ ישראל - הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל. תעודה זו, נתנה לרבינו מקום של כבוד בין השוחטים.
בשנת תשי"ח (1958) זכה רבינו לעלות לארץ הקודש יחד עם משפחתו, והתיישב בעיר חיפה (אשר אליה עלו רבים מיהודי לבנון, משום אווירה ונופה של העיר המזכיר מאוד את בירות). בחיפה, היה רבני מחכמי העדה, ומקום למודו היה בבית הכנסת לעולי סוריה ולבנון בעיר.
מקצת שבחו
בר אבהן, בר אוריין וחכם חשו"ב היה רבינו זצ"ל. למדן גדול, בעל מידות ומזכה את הרבים, ועם כל זאת צנוע ונחבא אל הכלים. כדי לשמוע ממנו איזה דבר חידוש תורה, היה צריך להפציר בו רבות ונכבדות. מקומו הרשמי בבית הכנסת "לעולי סוריה ולבנון" בחיפה, היה בשורת הרבנים במזרח, אך רבינו בשל צניעותו, היה נוהג רבות בדרך "חמק עבר" לשבת במקומות הרגילים כשאר הציבור. בבית כנסת זה, הציבור כולו נהג בו מנהג של כבוד והערצה. אנשים לא מעטים זכו והכירוהו עוד מלבנון ושמחו מאוד עם בואו ועלותו ארצה, כאשר בא לשכון כבוד בחיפה.
בין תכונותיו הרבות של רבינו זצ"ל נמנית גם בקיאותו ולמדנותו בספרים הקדושים. במיוחד אהב לשמור את ספרי רבני ארם צובא הקדמונים. בספריותו העשירה שבביתו הצנוע, נמצאו ספרים רבים עתיקים. על כל אחד מהם מוטבעת חותמת בעברית, ערבית ואנגלית, אותה שמר הרב מלבנון והביאה עימו בעלותו ארצה. על גבי החותמת לא נרשם שום תואר. ספרים אלו לא מספיק מוכרים ואינם בנמצא, מי שקנה אותם בזמנו – זכה. הספרים לא נדפסו יותר במהדורה נוספת. רוב הספרים כתובים בכתב רש"י, צפוף ועמוס. אין ספק שכל ספר כזה הוא עולם ומלואו. כך גם כתבי היד של רבנים, בעיקר רבני ארם צובא שכתבי היד שלהם לא זכו לראות אור, ומי יתן ויבוא האדם שיזכה להוציא לאור ספרים אלו.
רבינו לעת זקנותו מעוטר בטלית ותפילין
בנוסף, מקפיד היה רבינו ביותר על הופעה נאה ומרשימה. כולו אומר כבוד. תמיד לבוש היה גלימה שחורה ארוכה וחבש מצנפת לראשו (בדומה לזו של הרב הראשי הראשל"צ החכם באשי). בימים נוראים ובימים טובים לבש אותם את " בגדי מלכות" בצבע לבן. ראוי היה לנשק את שולי גלימתו זאת, אך הרב זצ"ל תמיד סירב לאפשר לנשק את ידיו ומשך אותן אחורנית. הילדים הקטנים צעירי הצאן, נהינו לאחוז בחום ידיו ולראות מקרוב את שולי הידיים הרחבות של גלימתו השחורה והמרשימה.
נעים הליכות ואוהב כל אדם היה רבינו ע"ה. בכל יום שונה הלכות ובעל הליכות. מקבל היה בסבר פנים יפות כל אדם. עיניו הגדולות והבולטות, חדרו אל לב המביט בהן בשיא עוצמתן. מבטו היה חינני, מלא רוך ונועם.
סעו המה למנוחות
לדאבון כל לב, ארשת שפתיו השמחות של רבינו נגדעה באיבה, במות בנו היקר דוד כאסכי ע"ה בתאונת רכבת מחרידה בתאריך ה' אדר א' תשל"ג והוא בן ל"ח שנה בלבד. מופנם ועצור המשיך ר' רפאל את מסכת חייו, כשהוא מסלסל בצערו. כל ציבור עדת סוריה ולבנון כאבו במשותף את כאבו של הרב זצ"ל. נדמה היה שהרב אינו יכול להשלים עם מציאות מרה זו, ואמנם אכן כשנה ושמונה חודשים בלבד במוצאי חג הסוכות ט"ז בתשרי תשל"ה. בשורת פטירתו הגיעה בהפתעה ובפתאומיות, משום שערב לפני כן, במוצאי החג, ערך רבינו בעצמו הבדלה בביה"כ. בדרך זו, נפרד לנצח מקהל המתפללים.
על מצבת קברו של רבינו בבית העלמין "שדה יהושע" בחיפה נכתב:
"ה' מי יגור באהלך,
מי ישכון בהר קדשך.
הולך תמים ופעל צדק,
ודבר אמת בלבבו.
לא רגל על לשונו,
לא עשה לרעהו רעה,
וחרפה לא נשא על קרובו.
נבזה בעיניו נמאס,
ואת יראי ה' יכבד."
תורת אלהיו בלבו
כמהר"ר רבי רפאל כאסכי זצ"ל
נלב"ע בא' חוה"מ סוכות תשל"ה
ת.נ.צ.ב.ה
תודתינו נתונה לבנו של רבינו מר יוסף כאסכי, ולנכדו של רבינו ר' יוסי קישיק הכהן, שהעמידו לרשותינו חומר רב לטובת הכתבה.
חותמת הרב על סידור בית מנוחה - ספריית "אוצר אליהו" - חולון
חתימת הרב בפנקס האירוסין של בירות - ספריית "אוצר אליהו" - חולון
