מדרש תיקון חצות - בית כאביה זיתוניה - משכן משה - ישיבת אליהו


מדרש תיקון חצות - בית כאביה זיתוניה - משכן משה - ישיבת אליהו

מדרש תיקון חצות הידוע בשמו "מדרש בית כאביה-זיתוני", התייסד בשנת תרס"ה (תרס"ז) ע"י הישיש שלמה מרדכי זיתוני, ובנו הרב חכם אליהו כאביה זיתוני.

שלט הנצחה שנתלה בבית המדרש החדש, שנבנה בשנת תשכ"ו

בית המדרש הנ"ל, שכן ב"סוק אל מנג'דין" (سوق المنجدين).  עם הזמן, כשנדדו היהודים מ"סוק אל מנג'דין" לשכונת "וואדי אבו ג'מיל", גם בית המדרש העתיק את מושבו לשם. ב"נזלת אל זיתוני" מול בית כנסת "אספניוליה" ומדרש "בית עידי". 

בשנת תרפ"ח (1927) לערך, רכש מאן דהוא מהמשפחה, "כתר תורה" עתיק בן כ400 לערך (ראה את צילום הכתבה המצורפת להלן), בסכום של 4 מתליק (סכום זעום ביותר באותה התקופה) והניחו בבית המדרש. חכם אליהו ע"ה, תיקן ושיפץ את הכתר הנ"ל, והוא נמכר לאחר מכן בסכום של 100 לירה בריטית (סכום עתק). בכסף זה, החל הרב לפתח את ספריית בית המדרש, שעם הזמן הפכה להיות הספריה המרכזית לכל תלמיד חכם מבירות או מחוצה לה שחשקה נפשו ללמוד. ראשיתה של ספריה זו, בנויה בעיקרה מ4 ספריות שנרכשו מדמשק: ספרייתו של הגאון רבי יצחק אבולעפיה בעל "פני יצחק", ספריית מדרש הג'י יצחק טובי ע"ה, ספריית משפחת פרחי מדמשק, וספריית מדרש בית ליסבונה. על ארבעת הספריות הללו, ששימשו היסוד לספרית בית המדרש, נלוו עוד עזבונות רבים של תלימידי חכמים שונים. ספריה זו נקראה עם הזמן בשם "ישיבת אליהו", ע"ש הרב אליהו כאביה זיתוני זצ"ל, ובשנים האחרונות שוכנת כבוד בארץ הקודש, בעי"ת חולון יע"א.

מדרש תיקון חצות, היה פתוח 24 שעות ביממה, ולדלתו החיצונית אף לא היה מנעול. כל תלמיד חכם אשר הגיע מחוץ לבירות ולא היה לו לאן לפנות, חסה בצל קורתו של בית המדרש, אשר מאחוריו היו מספר חדרים ששימשו להכנסת אורחים. מחצות הלילה ואילך, החלו להתאסף אנשים בבית המדרש לאמירת "תיקון חצות", ולאחר מכן להגות בתורה כל אחד במה שחפץ ליבו. חלק למדו זוהר, חלק למדו ח"י משניות של כל יום, וחלק עסקו בספרי מוסר כמו "ראשית חכמה" ואחרים. את הזוהר סיימו פעמיים בשנה. משבת בראשית ועד ערב פסח (בעת הסיום בתענית בכורות), ובמוצאי שמיני של פסח ועד ראש חודש אלול. מר"ח אלול ועד יוה"כ, למדו וסיימו את "תיקוני הזהר" במשך הארבעים יום. קרוב לחצי שעה לפני זמן תפילת שחרית, נאספו כל הקבוצות שהיו בבית המדרש, ולמדו בצוותא חק לישראל. לאחר מכן התפללו שחרית, וכל אחד פנה לענייניו. תלמידי החכמים, לאחר שסעדו את ליבם בפת שחרית, המשיכו את סדר לימודם עד הצהריים, בשעה שהלכו לביתם לסעוד את ארוחת הצהרים. כשעה לפני תפילת מנחה, החל הציבור להאסף קבוצות קבוצות, כאשר כל קבוצה למדה עם הרב שלה. בין מנחה לערבית (על פי רוב) דרש הרב הראשי, ולאחר תפילת ערבית, היו כאלו שנשארו ללמוד עוד זמן מה. בימי ראשון (בדרך כלל), בית המדרש היה הומה אנשים, קבוצות קבוצות של בעלי בתים עם תלמידי חכמים, כאשר כל קבוצה למדה משהו אחר. היו כאלה שלמדו גמרא, אחרים "מדרש רבה", זולתם למדו שולחן ערוך עם נושאי כליו, וכעזה"ד. מראה מרהיב היה לראות את הציבור הרב, יושב סביב שלחנות ערוכים כל טוב, מיני מזונות ופירות, ושתיה חמה וקרה לכל אחד כאוות נפשו. מס' דקות לפני תפיל מנחה, עבר השמש בין השלחנות וחילק למשתתפים יחידות "מרינגו" עריבות לחיך, מטובלות ב"אירפיה ובהאר" (בהרט וקינמון). בשבת אחה"צ, כזמן שהרב הראשי נתן שיעור בבית הכנסת הגדול "מגן אברהם", הרה"ג הרב יעקב עטיה ע"ה העביר שיעור במדרש בית כאביה, שעה בה בית המדרש היה מלא מפה אל פה. מרוב דוחק, השמש היה צריך לפלס דרכו בין הנוכחים, כשבידו האחת מגש ועליו שתי קערות גדולות, האחת מכילה אבקת קפה שחור טחון והשניה סוכר, ובידו השניה כפית איתה היה מוזג לתוך ידי המשתתפים בשיעור, כפית קפה וכפית סוכר, והיה אומר להם "שהכל! תרים את הקול!".

(בתמונה: בית הכנסת "משכן משה" החדש, תודתינו למר יעקב ג׳אק קמחין שהשיג לנו את התמונה)

אתר זה נבנה באמצעות