חאצביא - עיירה בדרום מזרח לבנון.
חצבאיה שוכנת בין רכסי מול-הלבנון והחרמון במזרח לבין הרי ג'זין במערב.
יהודים התגוררו בחצבאיה כבר במחצית השנייה של המאה ה- 14. ביניהם היו: אליה בן אברהם בן משה בן שמואל הלוי בן חצבן ושמואל בן אברהם הלוי חצבני. בחצבאיה הייתה אז קהילה תרבותית משגשגת, והועתקו בה ספרים עבריים. יהודים שישבו במקום במאות ה- 16 וה- 17 עסקו בחקלאות. הרב יום-טוב צהלון הצפתי, ישב בחצבאיה והיה בעל מעמד מכובד בקהילה. ראש הקהל בחצבאיה נקרא "שיח'".
בתקופה העות'מאנית הייתה הקהילה תחת חסותם של האמירים הדרוזים לבית שהאב, שליטי האזור. היהודים, שהתגוררו בשכנות לדרוזים כי מצאו בהם בעלי ברית ונותני חסות, חוייבו גם לסייע לדרוזים במלחמותיהם נגד שליטים מקומיים אחרים.
יהודי חצבאיה היו רובם בנים למשפחת חצבני, וכן בלטה בקהילה משפחת זרחיה. כולם היו "מוסתערבים", יהודים מקומיים (או יוצאי גלויות המזרח), שעסקו בעיקר בחקלאות, בגידול צאן ובקר, במסחר וברוכלות. באמצע המאה ה- 19 היו בעיירה כ- 100 יהודים. הם התגוררו ב"חארת אל יהוד" (שכונת היהודים) במדרון שממערב למצודת השהאבים באזור הגרעין הישן של העיירה. לרשותם היה בית כנסת אחד. בית עלמין היה להם בכפר אבל א-סאקי, מהלך שעתיים מעבר לנהר חצבני כלפי בקעת עיון.
בחצבאיה גם קבר נבי רוביל (שיבוש של השם רובין, הוא ראובן), ששימש מקום תפילה גם ליהודים וגם לדרוזים. הקבר היה בואדי, שבו נמצאו גם בית הכנסת וגם אתר קבורה לתינוקות.
באמצע המאה ה- 19 החלו יהודים לעזוב את חצבאיה לבירות, לצידון ולפקיעין. ב- 1888 ניסה הברון רוטשילד לסייע לקהילה במתן תרומה לבית הכנסת ובתשלום שכרו והוצאותיו של מורה עברי, ובכך למנוע מהיהודים לעזוב, אך ללא הועיל. בסוף המאה ה- 19 עברו כמה משפחות (חצבני וזרחיה) לראש פינה כדי לעבוד בבית-חרושת למשי, מקצוע בו עסקו בחצבאיה.
ב- 1911 נותרו במקום שלוש משפחות. ב- 1919 התחסלה הקהילה עם פטירתו של השוחט חיים חצבני לבית חייט. בניו היגרו לדמשק ולארצות הברית. עם מותו הועברו ספרי התורה לצידון.
מתוך אתר בית התפוצות