בירות - בירת לבנון והנמל הראשי.
יהודים התגוררו בבירות מן המאה השנייה לפני-הספירה. בתחילת המאה ה- 6 נודע על בית כנסת בעיר. עם כיבוש הצלבנים (1100) פחת מספר היהודים בבירות, ור' בנימין מטודלה שביקר במקום (1170) מצא 50 משפחות. ב- 1291 נכבשה העיר בידי הממלוכים ויהודים רבים נהרגו. אין ידיעות על הימצאות יהודים בעיר במאה ה15-. לאחר גירוש ספרד (1496) התחדש הישוב היהודי עם בואם של כמה מהמגורשים. בהדרגה הם נטמעו בקרב היהודים המקומיים. ר' משה באסולה שביקר בעיר (1523-1521) מצא שם 12 משפחות יהודיות מסיציליה. אברהם קאסטרו היה ממונה על המכס בבירות. עם הכיבוש העות'מאני (1516) החלה בירות יורדת מגדולתה לעומת צידון וטריפולי. מעמדה התחזק שוב במאה ה- 18 עם התפתחות תנועת ספינות הקיטור, כי היה בה נמל מוגן. יהודים שעסקו במסחר החלו להגיע לעיר. ב- 1812 היו בבירות 12 משפחות יהודיות דוברות ערבית ולהן בית-כנסת. ב- 1824 היו בה כ- 15 משפחות של סוחרים. בואם של נוצרים רבים במשך המאה ה- 19 השפיע על התפתחות העיר ועל הקשרים למערב, וגם יהודים מדמשק, מחלב, מאזמיר, מאסטנבול ומיוון, ולקראת סוף המאה ה- 19 גם מרוסיה, נמשכו למקום כדי לעסוק במסחר. ב- 1849
נימנו בבירות יותר מ- 25 משפחות יהודיות וב- 1856 היו שם כ- 500 יהודים ספרדיים, רובם סוחרים. ב- 1880 היו כ- 1200 נפשב- 1889 - כ- 1500 ובין השנים 1906-1892 היו בבירות כ- 3,000 יהודים.
יהודי בירות היו קרבנות של הסתות ופגיעות בעקבות עלילות דם ב- 1862 וב- 1890. הנוצרים המקומיים התנפלו על הרובע היהודי אך השלטונות הצליחו להחזיר את הסדר על כנו. בין 1910-1907 הגיע מספרם ל5,000 מתוך כ- 150,000 תושבי העיר, וב- 1940 הם מנו כ- 6,000 נפש.
בסיום מלחמת העולם הראשונה הקהילה הייתה בעלת רוב ספרדי ומיעוט אשכנזי. מ- 1925 החלו לבוא פליטים מדמשק שראו בבירות תחנת מעבר. במפקד 1932 נימנו 3,518 יהודים בלבנון. בשנים 1953-1948 היגרו לבירות כ- 4,000 יהודים מסוריה ולאחר 1956 הגיעו נוספים מעיראק ומסוריה, הם היו כ- 500 משפחות ונעשו לרוב בקרב כ- 150,000 יהודי לבנון. בשנת 1964 היו בבירות כ- 6,000 יהודים ואז החלו לעזוב את העיר. לאחר 1967 (מלחמת ששת הימים) גבר זרם היוצאים. עם פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון (1975) עזבו רוב היהודים וכיום (1996) נותרו כ- 150 יהודים בבירות.
חיי הקהילה
קהילת יהודי בירות השתייכה ברובה למעמד הבינוני, סוחרים ובעלי מקצועות חפשיים, והייתה בעלת אופי דתי מתון עד חילוני. רבים נטו להשתלב באורח החיים התרבותי הצרפתי. הקהילה הייתה מורכבת מצאצאי גולי ספרד, מיהודים ספרדים שהגיעו מאירופה ומיהודים בני המקום שדיברו ערבית. ב- 1878 פתחה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") בית ספר לבנות וב- 1879 בית ספר לבנים. ב- 1897 פתחה "אליאנס" בית מלאכה לנערות עובדות. במקביל פעל "תלמוד תורה" שבו למדו לשון קודש, תפילות ותורה.
חיי הדת התרכזו סביב בית הכנסת "מגן אברהם" בשכונת ואדי אבו-ג'מיל שבמערב בירות. בית הכנסת נבנה בידי משה אברהם ששון מכלכותא, הודו. כן היו 12 "מדרשים" (בתי מדרש). בשנות הארבעים פעל בית כנסת נוסף "קהל ראובן עדי" בשכונת ואדי אבו-ג'מיל בקומה השנייה של בית מגורים. בשנות השבעים היו שמונה בתי כנסת פתוחים בשבתות, מהם ארבעה שקיימו מניינים לתפילה גם בימי חול. בשבתות היו באים כ- 300 מתפללים ובימי חול כ- 100.
פעילות ציונית החלה בראשית המאה העשרים. בשנת 1901 נוסדה אגודת "נס הלבנון", ב1906 נפתח "בית העם" וב- 1907 נוסדה האגודה הציונית "קדימה" ונפתח גן ילדים עברי. בעקבות הצהרת בלפור (1917) גברה הפעילות הציונית בבירות והתרכזה בעיקר בתחום התרבותי. ב- 1919 נפתחו גן ילדים עברי ובית ספר עברי, ובהם מורים ארץ-ישראלים. כן נוסדו סניפי אגודות "התקווה", "התחייה", "הצופים העבריים" ותנועת "מכבי", שסניפה הוקם במהלך מלחמת העולם השנייה בידי אריה גלבלום.
ב- 1021 החל להופיע אחת לשבועיים עתון פרו-ציוני בערבית בשם "אלעאלם אלאסראאילי" (העולם הישראלי). עד מלחמת העולם השנייה זה היה העתון היהודי היחיד ב"סוריה הגדולה". תנועת נוער יהודית פעלה בקהילה ובשנת 1925 הצטרפה ל UUJJ - - Union Universelle de la Jeunesse Juive ארגון עולמי של הנוער היהודי. ב- 1929 עבר לביירות "המועדון הלאומי הישראלי" שהיה שייך ל"אגודה הציונית הסורית" ופעל בדמשק מאז 1924. מקימיו היו הרב הראשי של דמשק ותופיק מזרחי, שהיה עתונאי ופרסומאי. ב- 1933 נפתח סניף של תנועת "החלוץ" וב- 1938 התגבש גרעין של 25 בני נוער בתנועה, לשם לימוד עברית ולשם עבודה חלוצית. כן הוקם "ועד ברית עברית עולמית."
ב- 1939 נחשבה הקהילה למאורגנת ביותר מבין קהילות סוריה ולבנון. היא נוהלה בידי ועד שהיה נבחר אחת לשנתיים בבחירות חשאיות. הפעילות הציבורית הקהילתית התרכזה סביב בית הכנסת "מגן אברהם”, והיו פעילויות בבית הספר לבנים ובארגון "בני ברית". מוסדות הקהילה שפעלו היו: אגודת "ביקור חולים" שנוסדה בשנת תר"ן (1890) בידי עזרא יעקב ענזרות, "מתן בסתר", "כתר תורה", "צדקה לעניים", "לומדי תהילים", "מוהר הבתולות", "עזרה לילדים", "עזרת היולדות", "טיפת חלב". כן הפעילה הקהילה בית ספר "תלמוד תורה", בית ספר "אוצר התורה" ובית ספר של שם מנדב סלים טראב.
מאז פרוץ המרד הערבי בארץ ישראל (1939-1936) החלה הקהילה לסבול מהתנכלויות. סניף תנועת "החלוץ" נסגר. ב- 1948 התנפלו מוסלמים על יהודים ויהודי אחד נרצח. העתון היהודי נאלץ לשנות את שמו ל"אלסלאם" (השלום). ב- 1950 נהרס בית הספר "אליאנס" על ידי פצצה. ב- 1953 פוזרו ארגוני הנוער היהודי שעדיין פעלו.
יהודי בירות היו מעורבים בחיים הפוליטיים העדתיים של העיר. ב- 1913 הוקמה "ג'מעית בירות אלאסלאחיה" (Beirut Reform Society) והיה בה חבר יהודי, מטרתה הייתה קידום אינטרסים בין-עדתיים משותפים, בשאיפה ליתר אוטונומיה באימפריה העות'מאנית. יהודים שירתו בתפקידים ממשלתיים וציבוריים ועסקו בנוסף למסחר גם בבנקאות וכספים. נציג העדה הפרוטסטנטית בפרלמנט שימש גם כנציג היהודים. כן היו בשנות ה- 70 יהודים פעילים בארגון ה"כתאאב" (הפלאנגות).
בעתות חירום זכתה הקהילה להגנת גופים מקומיים; בשנות ה- 40 לקחה על עצמה מפלגת הפלאנגות להגן על היהודים. במלחמת האזרחים (1976-1975) הגנה "החזית העממית לשחרור פלסטין" ( PELP) על בית הכנסת שהיה באזור הנתון לשליטתה בבירות. הנהגת ה"מראבטון" (התנועה הנאצריסטית העצמאית) ניסתה להגן על יהודים באזורי שליטתה.
דמויות בולטות בקהילה היו הרב תגר, רב ראשי בשנות העשרים; הרב שאול שרים, יליד חלב ורב ראשי משנת 1945; ד"ר יוסף עטיה, רופא אורולוג, ראש הקהילה בשנות השבעים.
בשנת 1997 נימנו כעשרים יהודים בלבנון כולה, רובם ישבו בבירות.

מתוך אתר בית התפוצות
אתר זה נבנה באמצעות