צידון - עיר נמל, הגדולה בערי דרום לבנון.
בימי בית שני התקיימה בצידון קהילה יהודית. הורדוס בנה בעיר כמה מבנים. באמצע המאה השמינית נכבשה צידון בידי המוסלמים והם שלטו בה עד תחילת המאה ה- 12. בתקופה הזאת הייתה בעיר קהילה יהודית קטנה.
ר' בנימין מטודלה ביקר בצידון ב- 1175 ומצא בה כעשרים יהודים. ב- 1521 ביקר בעיר ר' משה באסולה ומצא כעשרים משפחות של יהודים "מוסתערבים" ובית כנסת קטן. בתקופת השלטון העות'מאני התפתח היישוב היהודי ואנשיו עסקו במסחר ובחכירת מסים.
במשך המאה ה- 16 הייתה שם קהילה יהודית חשובה, ומהרבנים הבולטים שעמדו בראשה היה ר' יוסף סרגוסי ("הצדיק הלבן", לימים מחשובי רבני צפת); בשנת 1542 תועד ר' שבתאי שיבא כרב הקהילה. ב- 1602 ישב בצידון ר' יוסף מטראני. ב- 1668 כיהן בה כרב הראשי ר' בנימין הלוי. ב- 1674 כיהן בנו שלמה. ב- 1694 פעלו בצידון ר' אברהם בן ר' משה גלאנטי ור' יעקב הכהן.
במאה ה- 17 נעשתה צידון לבירת הלבנון. פח'ר א-דין, השליט הדרוזי (1632-1585), איפשר לצרפתים להקים מרכז למסחר בצידון, והסחר של סוריה עם אירופה עבר דרך העיר ומשך בשל כך יהודים שבאו לעסוק במסחר ולעבד אדמות מצפון לליטאני. ב- 1791 גירש ג'זאר פאשא (התורכי) את הצרפתים, ובירות תפסה את מקומה של צידון כמרכז מסחר. יהודים מצידון עברו אז לבירות והקהילה הידלדלה.
ב- 1762 היו בצידון 60 יהודים. באותה השנה פרצה בעיר מגיפה ורובם מתו. ב- 1824 היו בעיר כעשרים משפחות יהודיות. היהודים היו ילידי המקום ודוברי ערבית. ב- 1838 ישבו בעיר ארבעים או חמישים משפחות משפחות יהודיות שהתפרנסו ממסחר.
צידון החלה להתרחב שוב באמצע המאה ה- 19, לאחר סילוקם של כוחות מחמד עלי ממצרים. העיר קלטה יהודים מחצביה ומדיר אל-קמר, שהגיעו בעקבות הקרבות בין הדרוזים למרונים ב- 1860. כן הגיעו יהודים מיוון, מתורכיה, מעיראק ומסוריה. ב- 1895 ישבו בצידון 780 יהודים והישוב החל להידלדל. בשנת 1912 היו בעיר 610 יהודים, ב- 1932 היו 458.
המצב הפוליטי בארץ ישראל השפיע על מצב הקהילה. ב- 14 ביולי 1938 התפוצצה פצצה בכניסה לרובע היהודי. מטען נפץ נוסף הונח ליד מתקן לשאיבת מים השייך ליהודי.
בשנת 1948 נעשתה צידון מרכז לפליטים פלסטינים, ואז גורשו מהעיר 200 יהודים ורכושם הוחרם. כחמישים מהם חזרו אחר כך בחסות השלטונות ורכושם הוחזר להם. ב- 1968 היו שם עדיין 150 יהודים אולם מלחמת האזרחים של לבנון (1976-1975) הביאה לחיסול הקהילה, ובשנת 1983 נותרה בעיר רק משפחה יהודית אחת, משפחת הלוי, שאבותיה הגיעו לצידון בשנות השלושים של המאה ה- 19.
חיי הקהילה
עד לכיבוש הצרפתי עם תום מלחמת העולם הראשונה (1918) התגוררו היהודים בשכונה מיוחדת, "חצר היהודים". השכונה הייתה למעשה גטו, שהיה לו שער כניסה צר וחצר מוקפת בתים בני שתיים ושלוש קומות בנויים בצפיפות. היו שם בית כנסת ו"תלמוד תורה". לאחר הכיבוש הצרפתי יצאו מקצת היהודים להתגורר מחוץ לשכונה. במאה ה- 18 היו לקהילה שני בתי עלמין. בית העלמין היחיד שנותר נמצא על שפת הים מדרום לעיר; על חלק מאדמתו בנוי מחנה של פליטים פלסטינים. בשנים האחרונות משמש בית עלמין זה את יהודי בירות שגרו לפנים בצידון. סמוך לכביש המרכזי מדרום-מזרח למרכז העיר נמצא קבר זבולון ("ציידון" בפי הערבים), המשמש מוקד לביקורים ולתפילות ליהודים. יהודי צידון באים בימי ספירת העומר ובחג השבועות לקבר אהליאב בן אחיסמך למטה דן, הנמצא בדרום ג'בל ריחאן ממזרח לעיר (סוג'וד בפי הערבים). בסוף שנות השלושים למאה העשרים נבנה במקום, ביזמת יהודי ממצרים, "בית הכנסת אורחים".
ב- 1920 נפתחו בעיר מוסדות חינוך עבריים, בית ספר וגן ילדים, ובהם לימדו מורים מארץ ישראל. בית ספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שנפתח בשנת 1902, עדיין פעל בתחילת שנות השבעים. בתחילת שנות הארבעים פעל בית כנסת אחד ושניים היו סגורים.

מתוך אתר בית התפוצות
אתר זה נבנה באמצעות