כ"ק האדמו"ר מבעלז - הרב אהרון רוקח

רבי אהרן רוֹקֵחַ אלול ה'תר"ם - כ"א באב ה'תשי"ז; 1880 - 18 באוגוסט 1957) היה האדמו"ר הרביעי של חסידות בעלז ומקים חסידות בעלז בארץ ישראל לאחר השואה.

רבי אהרו קורח נולד בחודש אלול שנת ה'תר"ם (1880) כבן בכור לרבי ישכר דב רוקח, האדמו"ר השלישי בשושלת בעלזא, ולבתיה רוחמה רוקח נכדת רבי אהרן טברסקי מצ'רנוביל. בגיל צעיר התייתם מאמו וגדל בצל סבו רבי יהושע רוקח. בגיל 14 התארס עם מלכה, בת דודו, רבי שמואל מסקאהל ובב' באדר ה'תרנ"ח נישא לה. השידוך נסגר עוד בחיי סבו רבי יהושע מבעלזא ובעידודו. לרבי אהרן נולדו מספר בנים ובנות והוא איבד את כל משפחתו בשואה. לאחר פטירת אביו בשנת תרפ"ז (1926) מונה לממלא מקומו באדמו"רות ורבנות העיירה.

בשנת תש"ג (1943) חולץ מגטו בוכניה, ליד קרקוב, תמורת ממון רב, ביחד עם אחיו, הרב מרדכי רוקח מבילגוריי. בט"ו באייר באותה שנה הגיע להונגריה, התיישב בבודפשט למשך שמונה חודשים עד כ"ד בטבת תש"ד (1944). משנודע לו שהגסטאפו עוקב אחריו ודורש מממשלת הונגריה את הסגרתו בחזרה לשלטונות הנאציים עזב במהירות את הונגריה. הדרשה שנשא אחיו בשמו קודם עזיבתם עוררה לימים פולמוס סביב עזיבתו, בטענה שהדברים יצרו רושם שלא צפויה סכנה לנשארים בהונגריה. בט' בשבט ה'תש"ד (5 בינואר 1944) הגיעו השניים לארץ ישראל.

האדמו"ר סירב להפצרות חסידיו לגור בירושליםבבני ברק ובפתח תקווה, ועמד על החלטתו להתיישב בתל אביב ואת ביתו קבע ברחוב אחד העם במרכז העיר. היו לו לכך נימוקים רבים, ובהם שבתל אביב אין שום מסגד או כנסייה, והעובדה שבכל האירועים הביטחוניים לא איפשרו התל אביבים כניסת ערבים לתוכה.

בשנת 1944 סירב להפצרותיו של עמרם בלוי שיצא בקריאה לפרישה מכנסת ישראל.

בימי השואה, בתחילת שנת 1944, הצליח להימלט בעזרת חסידיו, יחד עם אחיו, הרב מרדכי רוקח, מפולין הכבושה בידי הנאצים להונגריה. לאחר ששהו בה במשך כשמונה חודשים, עזבו אותה השניים בטבת תש"ד ועלו לארץ ישראל. (כחודשיים לאחר יציאתם כבשו הנאצים את הונגריה וכעבור חודשיים נוספים החלה השמדת יהודי הונגריה באושוויץ). ב-17 בינואר 1944 נפרדו הרבי ואחיו מחסידיהם ויצאו לארץ ישראל דרך רומניה, בולגריה, יוון, איסטנבול וביירות; וב-ט' בשבט תש"ד (3 בפברואר) הגיעו לארץ ישראל. הגעתו של האדמו"ר לארץ ישראל סימנה את תחילת תחייתה של חסידות בעלז; האדמו"ר ואחיו הניחו את היסודות לצמיחתה מחדש של החסידות, שהפכה לאחת החסידויות החשובות במדינת ישראל.

הקים מחדש את חסידות בעלז בארץ ישראל, תחילה בתל אביב, ואחר כך בירושלים, בני ברק וחיפה. בקיץ, מערב חג השבועות עד אחרי חגי תשרי, היה שוהה בירושלים, עד שנת ה'תשט"ו (1955) בשכונת קטמון, ומאוחר יותר ברחוב אגריפס ליד ישיבת בעלזא.

לאחר השואה נשא ר' אהרן לאשה את אסתר הגר, בת ר' יצחק מאיר הגר מסטאנוביץ', אחות ר' יהודה זונדל הגר, אביהם של האדמו"רים מסאווראן. נישואין אלה הסתיימו בגירושין תוך זמן קצר.

בשנת ה'תש"ט (1949) נישא לחנה, בתו של הרביחיאל חיים לאבין ממאקווא ואלמנת האדמו"ר יוסף מאיר פולק מבערגסאז שנרצח בשואה. בעת נישואיהם היו לה בן ובת מבעלה הראשון והאדמו"ר הפך לאביהם החורג. הבן הוא הרב אברהם אלטר פולק האדמו"ר מבערגסאז-פתח תקווה, הבת היא ביילא חיה, שהייתה נשואה לרב מנחם מנדל מנדלזון.

בליל שבת פרשת עקב כ' באב ה'תשי"ז (1957) השמיע האדמו"ר לחסידיו משא תורני כהרגלו מדי ליל שבת, בין השאר אמר: "כשאבא או רבי נפטר מהעולם, אם בניו או תלמידיו ממשיכים להתנהג בדרך הטוב שהוא לימד אותם, הם מרבים את שכרו של האבא או הרבי בעולם העליון". דבריו אלה התפרשו מאוחר יותר על ידי החסידים כצוואה מפורשת של הרבי. במוצאי שבת כ"א באב (18 באוגוסט 1957) נפטר בבית החולים שערי צדק.

הלוייתו התקיימה למחרת. נטלו בה חלק אלפי יהודים מכל השכבות והזרמים. במקביל נערכו הספדים בבתי הכנסת בריכוזים החרדיים ברחבי העולם. הוא נטמן בבית העלמין "הר המנוחות" בירושלים, וקברו מהווה מוקד משיכה לציבור החרדי אשר מבקרים שם במשך כל השנה ובפרט ביום ה'יארצייט' - כ"א באב. על שמו נקראים רחוב קדושת אהרן בקריית בעלז בירושלים ובבית שמש, רחוב האדמור מבעלזא בבני ברק, וכן שתי ישיבות של חסידי בעלז בירושלים: ישיבת 'ברכת אהרן' בגבעת שאול ו'קדושת אהרן' בקריית בעלז.

ממלא מקומו הוא בן אחיו רבי ישכר דב רוקח שהיה ילד בזמן שנפטר דודו והחל להנהיג את החסידות כמה שנים לאחר מכן.

(מעובד על פי הוויקיפדיה העברית)