הרב יוסף דוד ענתבי

הרב יוסף דוד ענתבי בנו השלישי של היש"ר (רבי יהודה שבתי ענתבי), מסופר עליו שהיה רב גדול בצפת, וחכם תלמודי מובהק. כיוון שהיה נתין בריטי, נתינות שעברה אליו בירושה באביו היש"ר, הוא גורש בשנות מלחמת העולם הראשונה לבירות. בינתיים, מרעת ההגליה מאונס, ישב בה וקיווה שימצא בה פרנסה ורווחה לפי מאמר הלשון: "משנה מקום - משנה מזל", אולם לא כך היו פני הדברים. על ילדיו של חכם יוסף-דוד ענתבי נמנו: יהודה, רפאל, בכור, יעקב ושרה. נכדו, משה לוי איש צפת, מתאר את סבו באופן הבא:

סבי חכם יוסף ענתבי היה אדם צנום, בעל תווי פנים עדינים, איש שברירי עם פנים חלקות, וזה תמיד התמיה אותי כי מראהו היה מנוגד בניגוד לאחיו אשר שניים מהם זכיתי להכיר: חכם ישראל היה בריא גוף, וגם אחיו אברהם-יעקב ענתבי היה בעל ממדים, ומעניין שלכל האחים היו עיניים תכולות, גם לסבי. עד כדי כך שהיו נותנים סימן היכר לבני משפחתנו ואומרים: ”לכל אנשי משפחת ענתבי עיניים כחולות“. סבי היה אדם נמוך ונעים הליכות וכל דיבורו בנועם כמונה מרגליות. 

אחר שהתגלגל לבירות בכורח, נותר לחיות בה באונס. ואף כשרצה חכם יוסף, בתום מלחמת העולם הראשונה, לחזור לעירו צפת אשר עם כל קשייה לפחות עירו היא זו, לא יכול היה לממן את שיקום הריסות ביתו במלחמה כדי שיהיו ראויים למגורים. ועוד עמדה ותלויה לו שאלת פרנסתו, שהרי צפת – מרבית דריה חכמים גדולים ופרוטה שחוקה מצויה בידם. 

בהקדמה לספר ’באור החיים‘ שהוציא לאור אחיו, חכם אברהם ענתבי אשר גם הוא חי חיי דוחק בקאהיר, הוא מציין את אחיו בלשון אהבה וצער: ”ואחי טוב ידיד נפשי ואור עיני רב הוד יוסף-דוד ענתבי יצ“ו עד היום והוא יושב מו“צ [מורה צדק - רב] בבירות יע“א, מפני שחצרותיו [אזור מגוריו בצפת] חרובים [חרבים] ואין לו מקום לדור [בהם] ודוחק הפרנסה ששולטת בצפת ת“ו יותר מכל העולם ועל כן הוא יושב בחו“ל, ומה גם שכעת הוא זקן. ה‘ הוא ברחמיו יקבץ נדחנו [...]“. 

משפחת זיתוני, משפחה יהודית לבנונית ותיקה שחיה בבירות, יודעת לספר מעט על חייו בבירות על פי הסיפורים שעברו מדור לדור במשפחתם על דמותו של חכם יוסף. הסיפורים על דמותו מציינים ערכים של יושר והגינות נעלים. כאחד ממקורות פרנסתו היה מלמד דרדקים בעיר בירות ומכך התפרנס. הסיפור הבא מתאר את הגינותו הרבה: 

מורדוך כאביה זיתוני, יהודי בירותי, שלח את בנו הקטן דוד ללמוד אצל הרב יוסף בחדר. אולם דוד היה שובב גדול וכל אימת שיכול, ברח והתחמק מתלמודו. בסוף החודש בא האב מורדוך לשלם לידי חכם ענתבי את שכרו. אולם חכם יוסף אף שפרנסתו מצומצמת, נהג לעשות צדקה בדרכי עורמה משום הידור מצווה [על דרך מתן בסתר] סירב לקבל שכרו. תמה בפניו האב מורדוך ושאלו מדוע מסרב לקבל את כספו. המורה-המלמד השיבו: ”כסף שבא אלי בהיתר – כלל הוא שלא ישתייר ממנו בידי, וכי מדוע אקח כסף אם הילד לא למד?“ ובזה בעצם גם לימד את הבן וגם סירב לקבל כספו של האב. ועל כך נאמר: ”גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבנו עליו השלום, כי אצל משה נאמר ”כי יגורתי מפני האף והחמה“ אבל אצל עושה צדקה בסתר נאמר ”מתן בסתר יכפה אף“ [...].

סיפור נוסף בידם אודות הרב יוסף ענתבי, שלפי זיכרונות בני המשפחה היה אדם דייקן. ואם רצו לתת דוגמה לאדם המדייק במעשיו, בדיבורו ובידיעותיו, סיפרו בדמותו של חכם יוסף ענתבי את הסיפור הבא:

חכם אליהו כאביה זיתוני ביקש יום אחד את חכם יוסף לבוא לביתו ולהכשיר את כלי ביתו לקראת חג הפסח. כלים שצורתם רגילה הכשרתם קלה, אולם כלים מיוחדים דרשו אופנים מיוחדים להגעלה. בין הכלים המצויים במטבחה של כל מבשלת של אותם ימים היה המכתש [הקרוי בערבית האוון, או הון]. ובביתו של הרב, חכם זיתוני, מכתש מתכת עשוי פליז צהוב. וכיצד יכשירו הכלי? נהוג היה באותם ימים להניח גחלים לוחשות ולמלא את המכתש ומהם למתוח חוט דק שישתלשל כלפי חוץ. הגחלים הלוחשות היו שורפות את החוט וכשהייתה הבערה מגיעה לקצהו סימן הוא שהכלי כשר. חכם יוסף ענתבי שרצה להדר במצווה ולהקפיד בהגעלה, הניח חבל עבה במקום החוט הדק, ומילא את המכתש גחלים. כיוון שהיה חבל עבה, עבר זמן רב והוא אינו נשרף ולכן החום הרב שבתוך הכלי, ה“הון“, סדק את המכתש בקול פיצוץ. אז השיב לו חכם אליהו כאביה זיתוני בתרעומת על הקפדתו של חכם ענתבי: ”רבי, שלחתי אותך להכשיר את כלי, ולא להרסם“.

השנה הנוראה שבה פרעו הערבים בתושבים היהודים השאירה צלקת חותם עמוק בתושביה של צפת. משה לוי, נכדו של חכם יוסף, נותר עם צלקת נפשית לכל ימיו מפחד האירועים והזכירם פעמים רבות. המשפחה ניצלה בנס כי הפורעים לא עברו ברחוב שבו גרה משפחתו, אולם שמע הפרעות הגיע לסב חכם יוסף-דוד שישב בבירות והוא ביקש שבתו חתנו והילדים הגרים בצפת יבואו אליו לבירות עד שוך זעם.

במאורעות 1929 הייתי ילד. גרנו בבית בעל שתי קומות שנמצא בדיוק מול בית הכנסת ענתבי [של המשפחה] מרחק מטרים ספורים ממנו. סבא, חכם יוסף ענתבי שהיה בבירות, שמע על המאורעות וחשש לחיינו. הוא ביקש לכן שנבוא להיות איתו בבירות והזמין אותנו לשם. 

ארזנו הכול ונסענו אליו בשנת 1930 .אבי יוסף חי הלוי היה חזן בעל קול ערב מאוד. כל הקהילה בבירות אהבה לשמוע את קולו. הוא שימש כחזן בבית הכנסת ’מגן אברהם‘ בבירות, בשבתות, ראה“ש, כיפור וסוכות והתפלל לשם מצווה בלי תשלום. יהודי בירות נהרו לשמוע את קולו, גודשים היו את בית הכנסת ומילאו את הרחבה הסמוכה. עד כדי כך רבו הנאספים שמחוץ לבית הכנסת היו יותר אנשים מאשר בתוכו שבאו לשמוע את קול תפילתו של אבא, נעים זמירות ישראל. 

אבא היה מורה והחל ללמד ב‘אליאנס‘ בבירות לפרנסתו, גילו היה אז ארבעים ותשע. בשלב מסוים באו נציגי הקהילה היהודית בבירות והציעו לו את ההצעה הנדיבה באה: שכר חודשי של חמש לירות זהב [סכום גבוה מאוד באותם ימים] ודירה על חשבון הקהילה כדי שישמש חזנה של הקהילה. ברגע ששמע זאת, מה עשה אבא? חזר הביתה אל אמי שרה ענתבי [בת הרב יוסף] ואמר לה: ”תארזי מיד את כל הדברים אנחנו חוזרים חזרה לצפת!“. 

הוא אהב את הארץ אהבת נפש ולא רצה להישאר בבירות, ופחדו היה מסבי, שנועם דיבורו, ישפיע עליהם להישאר [ואולי מחמת לחץ הקהילה על הסבא]. באותו ערב לקח את אחי ואותי והשביע אותנו שלא נעזוב את הארץ. בשבועה! עד כדי כך הוקיר את הישיבה בארץ. כך קבע וכך היה. אמי ארזה מטלטלנו, אבי עשה ’ויברח‘ וכולנו חזרנו על נשינו וטפנו לצפת.

בסוף ימיו, הצליח חכם יוסף ענתבי להגשים את משאלתו ולחזור לארצו ולעיר הולדתו אך מצבו הבריאותי היה רעוע. מספר נכדו, משה לוי:

אני זוכר עוד שהוא היה מביא לנו בשבת חמין שהסבתא מרים הכינה ואני זוכר שבא ברגל ובקושי הלך על רגליו. לא חלפו ארבעה חודשים לשבתו בעיר ונפל למשכב. 

יום אחד בתקופה שחלה בא מישהו לבית המדרש שבו למד אבא ובישר לו בשורת איוב להודיעו שהסבא גוסס. כיוון שהוקירו את חכם יוסף ענתבי נצר לשושלת הרבנים הוותיקה מארם צובא, לא רק אבא שלי אלא כל חכמי בית המדרש הפסיקו מלימודם והלכו לבית, לשבת ולהיות עמו ברגעיו האחרונים עד ישיב נשמתו לבורא, אולם ארך הדבר זמן רב ודומה היה כאילו נבצר מנשמתו לצאת. 

ולעת זו שארכה, בא יהודי אחד ושמו דנון אשר הכיר היטב את בית העלמין העתיק בצפת ויש אומרים שהכיר חלקת קבר של כל אדם ואדם הטמון ברגביה.

הוא נכנס לבית ופנה ואמר בערבית לאנשים: ”זוזו יא חכמים, אימו אל מח‘דה מנשוף ולא, לא יתן את נשמתו“ ]תוציאו את הכר למראשותיו, אחרת לא תצא נשמתו[. עשו כעצתו ומרגע שהסירו לו את הכר פרחה נשמתו. ”אני זוכר“ מעיד משה לוי, ”במו אוזניי שמעתי את זה. לא סיפרו לי, כי הייתי מחוץ לבניין ושמעתי הכל דרך החלון. לאחר פטירתו של סבא, אבא שלי טמן אותו באותה מערה שבה נקבר אבא שלו היש“ר ענתבי. עד לפני כעשר שנים כשעמד לי כוחי הייתי חוזר בעצמי ומבקר במערה גם כן“.

(כל תוכן המאמר, הועתק מילה במילה מתוך הספר: "כפורחת עלתה נצה" מאת ד"ר אליעוז ענתבי-חפר, ויצא לאור ע"י המרכז העולמי למורשת יהדות ארם-צובא (חלב). אנו מודים לד"ר אליעוז ענתבי-חפר על הרשות להשתמש בתוכן הספר ולצטט ממנו.)

חתימת הרב יוסף דוד ענתבי מתוך פנקס האירוסין של בירות אשר בספריית "אוצר אליהו" חולון


אתר זה נבנה באמצעות