כארז בלבנון

בירות - בירת לבנון והנמל הראשי.
יהודים התגוררו בבירות מן המאה השנייה לפני-הספירה. בתחילת המאה ה- 6 נודע על בית כנסת בעיר. עם כיבוש הצלבנים (1100) פחת מספר היהודים בבירות, ור' בנימין מטודלה שביקר במקום (1170) מצא 50 משפחות. ב- 1291 נכבשה העיר בידי הממלוכים ויהודים רבים נהרגו. אין ידיעות על הימצאות יהודים בעיר במאה ה15-. לאחר גירוש ספרד (1496) התחדש הישוב היהודי עם בואם של כמה מהמגורשים. בהדרגה הם נטמעו בקרב היהודים המקומיים. ר' משה באסולה שביקר בעיר (1523-1521) מצא שם 12 משפחות יהודיות מסיציליה. אברהם קאסטרו היה ממונה על המכס בבירות. עם הכיבוש העות'מאני (1516) החלה בירות יורדת מגדולתה לעומת צידון וטריפולי. מעמדה התחזק שוב במאה ה- 18 עם התפתחות תנועת ספינות הקיטור, כי היה בה נמל מוגן. יהודים שעסקו במסחר החלו להגיע לעיר. ב- 1812 היו בבירות 12 משפחות יהודיות דוברות ערבית ולהן בית-כנסת. ב- 1824 היו בה כ- 15 משפחות של סוחרים. בואם של נוצרים רבים במשך המאה ה- 19 השפיע על התפתחות העיר ועל הקשרים למערב, וגם יהודים מדמשק, מחלב, מאזמיר, מאסטנבול ומיוון, ולקראת סוף המאה ה- 19 גם מרוסיה, נמשכו למקום כדי לעסוק במסחר. ב- 1849
נימנו בבירות יותר מ- 25 משפחות יהודיות וב- 1856 היו שם כ- 500 יהודים ספרדיים, רובם סוחרים. ב- 1880 היו כ- 1200 נפשב- 1889 - כ- 1500 ובין השנים 1906-1892 היו בבירות כ- 3,000 יהודים.
יהודי בירות היו קרבנות של הסתות ופגיעות בעקבות עלילות דם ב- 1862 וב- 1890. הנוצרים המקומיים התנפלו על הרובע היהודי אך השלטונות הצליחו להחזיר את הסדר על כנו. בין 1910-1907 הגיע מספרם ל5,000 מתוך כ- 150,000 תושבי העיר, וב- 1940 הם מנו כ- 6,000 נפש.
בסיום מלחמת העולם הראשונה הקהילה הייתה בעלת רוב ספרדי ומיעוט אשכנזי. מ- 1925 החלו לבוא פליטים מדמשק שראו בבירות תחנת מעבר. במפקד 1932 נימנו 3,518 יהודים בלבנון. בשנים 1953-1948 היגרו לבירות כ- 4,000 יהודים מסוריה ולאחר 1956 הגיעו נוספים מעיראק ומסוריה, הם היו כ- 500 משפחות ונעשו לרוב בקרב כ- 150,000 יהודי לבנון. בשנת 1964 היו בבירות כ- 6,000 יהודים ואז החלו לעזוב את העיר. לאחר 1967 (מלחמת ששת הימים) גבר זרם היוצאים. עם פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון (1975) עזבו רוב היהודים וכיום (1996) נותרו כ- 150 יהודים בבירות.
חיי הקהילה
קהילת יהודי בירות השתייכה ברובה למעמד הבינוני, סוחרים ובעלי מקצועות חפשיים, והייתה בעלת אופי דתי מתון עד חילוני. רבים נטו להשתלב באורח החיים התרבותי הצרפתי. הקהילה הייתה מורכבת מצאצאי גולי ספרד, מיהודים ספרדים שהגיעו מאירופה ומיהודים בני המקום שדיברו ערבית. ב- 1878 פתחה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") בית ספר לבנות וב- 1879 בית ספר לבנים. ב- 1897 פתחה "אליאנס" בית מלאכה לנערות עובדות. במקביל פעל "תלמוד תורה" שבו למדו לשון קודש, תפילות ותורה.
חיי הדת התרכזו סביב בית הכנסת "מגן אברהם" בשכונת ואדי אבו-ג'מיל שבמערב בירות. בית הכנסת נבנה בידי משה אברהם ששון מכלכותא, הודו. כן היו 12 "מדרשים" (בתי מדרש). בשנות הארבעים פעל בית כנסת נוסף "קהל ראובן עדי" בשכונת ואדי אבו-ג'מיל בקומה השנייה של בית מגורים. בשנות השבעים היו שמונה בתי כנסת פתוחים בשבתות, מהם ארבעה שקיימו מניינים לתפילה גם בימי חול. בשבתות היו באים כ- 300 מתפללים ובימי חול כ- 100.
פעילות ציונית החלה בראשית המאה העשרים. בשנת 1901 נוסדה אגודת "נס הלבנון", ב1906 נפתח "בית העם" וב- 1907 נוסדה האגודה הציונית "קדימה" ונפתח גן ילדים עברי. בעקבות הצהרת בלפור (1917) גברה הפעילות הציונית בבירות והתרכזה בעיקר בתחום התרבותי. ב- 1919 נפתחו גן ילדים עברי ובית ספר עברי, ובהם מורים ארץ-ישראלים. כן נוסדו סניפי אגודות "התקווה", "התחייה", "הצופים העבריים" ותנועת "מכבי", שסניפה הוקם במהלך מלחמת העולם השנייה בידי אריה גלבלום.
ב- 1021 החל להופיע אחת לשבועיים עתון פרו-ציוני בערבית בשם "אלעאלם אלאסראאילי" (העולם הישראלי). עד מלחמת העולם השנייה זה היה העתון היהודי היחיד ב"סוריה הגדולה". תנועת נוער יהודית פעלה בקהילה ובשנת 1925 הצטרפה ל UUJJ - - Union Universelle de la Jeunesse Juive ארגון עולמי של הנוער היהודי. ב- 1929 עבר לביירות "המועדון הלאומי הישראלי" שהיה שייך ל"אגודה הציונית הסורית" ופעל בדמשק מאז 1924. מקימיו היו הרב הראשי של דמשק ותופיק מזרחי, שהיה עתונאי ופרסומאי. ב- 1933 נפתח סניף של תנועת "החלוץ" וב- 1938 התגבש גרעין של 25 בני נוער בתנועה, לשם לימוד עברית ולשם עבודה חלוצית. כן הוקם "ועד ברית עברית עולמית."
ב- 1939 נחשבה הקהילה למאורגנת ביותר מבין קהילות סוריה ולבנון. היא נוהלה בידי ועד שהיה נבחר אחת לשנתיים בבחירות חשאיות. הפעילות הציבורית הקהילתית התרכזה סביב בית הכנסת "מגן אברהם”, והיו פעילויות בבית הספר לבנים ובארגון "בני ברית". מוסדות הקהילה שפעלו היו: אגודת "ביקור חולים" שנוסדה בשנת תר"ן (1890) בידי עזרא יעקב ענזרות, "מתן בסתר", "כתר תורה", "צדקה לעניים", "לומדי תהילים", "מוהר הבתולות", "עזרה לילדים", "עזרת היולדות", "טיפת חלב". כן הפעילה הקהילה בית ספר "תלמוד תורה", בית ספר "אוצר התורה" ובית ספר של שם מנדב סלים טראב.
מאז פרוץ המרד הערבי בארץ ישראל (1939-1936) החלה הקהילה לסבול מהתנכלויות. סניף תנועת "החלוץ" נסגר. ב- 1948 התנפלו מוסלמים על יהודים ויהודי אחד נרצח. העתון היהודי נאלץ לשנות את שמו ל"אלסלאם" (השלום). ב- 1950 נהרס בית הספר "אליאנס" על ידי פצצה. ב- 1953 פוזרו ארגוני הנוער היהודי שעדיין פעלו.
יהודי בירות היו מעורבים בחיים הפוליטיים העדתיים של העיר. ב- 1913 הוקמה "ג'מעית בירות אלאסלאחיה" (Beirut Reform Society) והיה בה חבר יהודי, מטרתה הייתה קידום אינטרסים בין-עדתיים משותפים, בשאיפה ליתר אוטונומיה באימפריה העות'מאנית. יהודים שירתו בתפקידים ממשלתיים וציבוריים ועסקו בנוסף למסחר גם בבנקאות וכספים. נציג העדה הפרוטסטנטית בפרלמנט שימש גם כנציג היהודים. כן היו בשנות ה- 70 יהודים פעילים בארגון ה"כתאאב" (הפלאנגות).
בעתות חירום זכתה הקהילה להגנת גופים מקומיים; בשנות ה- 40 לקחה על עצמה מפלגת הפלאנגות להגן על היהודים. במלחמת האזרחים (1976-1975) הגנה "החזית העממית לשחרור פלסטין" ( PELP) על בית הכנסת שהיה באזור הנתון לשליטתה בבירות. הנהגת ה"מראבטון" (התנועה הנאצריסטית העצמאית) ניסתה להגן על יהודים באזורי שליטתה.
דמויות בולטות בקהילה היו הרב תגר, רב ראשי בשנות העשרים; הרב שאול שרים, יליד חלב ורב ראשי משנת 1945; ד"ר יוסף עטיה, רופא אורולוג, ראש הקהילה בשנות השבעים.
בשנת 1997 נימנו כעשרים יהודים בלבנון כולה, רובם ישבו בבירות.

מתוך אתר בית התפוצות

חאצביא - עיירה בדרום מזרח לבנון.
חצבאיה שוכנת בין רכסי מול-הלבנון והחרמון במזרח לבין הרי ג'זין במערב.
יהודים התגוררו בחצבאיה כבר במחצית השנייה של המאה ה- 14. ביניהם היו: אליה בן אברהם בן משה בן שמואל הלוי בן חצבן ושמואל בן אברהם הלוי חצבני. בחצבאיה הייתה אז קהילה תרבותית משגשגת, והועתקו בה ספרים עבריים. יהודים שישבו במקום במאות ה- 16 וה- 17 עסקו בחקלאות. הרב יום-טוב צהלון הצפתי, ישב בחצבאיה והיה בעל מעמד מכובד בקהילה. ראש הקהל בחצבאיה נקרא "שיח'".
בתקופה העות'מאנית הייתה הקהילה תחת חסותם של האמירים הדרוזים לבית שהאב, שליטי האזור. היהודים, שהתגוררו בשכנות לדרוזים כי מצאו בהם בעלי ברית ונותני חסות, חוייבו גם לסייע לדרוזים במלחמותיהם נגד שליטים מקומיים אחרים.
יהודי חצבאיה היו רובם בנים למשפחת חצבני, וכן בלטה בקהילה משפחת זרחיה. כולם היו "מוסתערבים", יהודים מקומיים (או יוצאי גלויות המזרח), שעסקו בעיקר בחקלאות, בגידול צאן ובקר, במסחר וברוכלות. באמצע המאה ה- 19 היו בעיירה כ- 100 יהודים. הם התגוררו ב"חארת אל יהוד" (שכונת היהודים) במדרון שממערב למצודת השהאבים באזור הגרעין הישן של העיירה. לרשותם היה בית כנסת אחד. בית עלמין היה להם בכפר אבל א-סאקי, מהלך שעתיים מעבר לנהר חצבני כלפי בקעת עיון.
בחצבאיה גם קבר נבי רוביל (שיבוש של השם רובין, הוא ראובן), ששימש מקום תפילה גם ליהודים וגם לדרוזים. הקבר היה בואדי, שבו נמצאו גם בית הכנסת וגם אתר קבורה לתינוקות.
באמצע המאה ה- 19 החלו יהודים לעזוב את חצבאיה לבירות, לצידון ולפקיעין. ב- 1888 ניסה הברון רוטשילד לסייע לקהילה במתן תרומה לבית הכנסת ובתשלום שכרו והוצאותיו של מורה עברי, ובכך למנוע מהיהודים לעזוב, אך ללא הועיל. בסוף המאה ה- 19 עברו כמה משפחות (חצבני וזרחיה) לראש פינה כדי לעבוד בבית-חרושת למשי, מקצוע בו עסקו בחצבאיה.
ב- 1911 נותרו במקום שלוש משפחות. ב- 1919 התחסלה הקהילה עם פטירתו של השוחט חיים חצבני לבית חייט. בניו היגרו לדמשק ולארצות הברית. עם מותו הועברו ספרי התורה לצידון.

מתוך אתר בית התפוצות

עאליי - כפר השוכן בהרי השוף בלבנון.
ב -1870 נולד בעאליי מר מסעוד, בנו של אברהם דהאן (נולד בדיר אל-קמר ונפטר בביירות ב -1938). זה מוכיח שהמשפחה שמגיעה מדיר אל-קמר הגיעה לעאליי אחרי 1860.
לאחר פתיחת קו הרכבת ביירות-דמשק באוגוסט 1895 החלו יהודי ביירות לבלות את חופשת הקיץ שלהם בהרי הלבנון בעאליי. הם התיישבו ליד אחיהם, פליטים מדיר אל קמר וברוק באזור איזור השוף, בעקבות האירועים בין נוצרים לדרוזים בשנת 1860. הנדיב עזרא ענזארות, בנו של יעקב ענזארות,  בנה בית כנסת עבור הקהילה היהודית ב -1895 בשם "אוהל יעקוב", על שם אביו. (בתי כנסת רבים ברחבי העולם נושאים את השם "אוהל" המסמל "אוהל" ואחריו שמו הפרטי של התורם או האדם שהוא רוצה לכבד).
רב בית הכנסת והקהילה היהודית בעאליי היה הרב חכם אליהו כאביה זיתוניה.
 
בקיץ 1902 נולד אלי , בנו של סלים גרגו (אמא אסתר) בעאליי. גם זה מוכיח כי המשפחה גרו בעאליי במהלך הקיץ.
 
ב -17 בספטמבר 1912 פרסם העיתון "ליסאן אל האל" את המידע הבא:
בעיירה עאליי ניצח את משרתו של הנדיב עזרא ענזארות, כך שבנו של עזרא, שנקרא ליאון, ניגש אל אביו וסיפר לו על מה שקרה. הם החליטו לרשום תלונה נגד עבריינות.
 
ב -27 ביולי 1922 פרסם העיתון הלבנוני היהודי "אל עלאם אל-ישראלי" (העולם הישראלי) את המידע הבא:
 
באותו זמן צוייר בית הכנסת של עאליי בצבעי שמן וחשמל הותקן בבית הכנסת בפעם הראשונה (נראה כי התורם עזרא עשה את כל זה). עוד נמסר כי רק 10 משפחות יהודיות מתגוררות בו עאליי.
ובאותו עיתון נשאלת השאלה: איך זה שלעיר שבה יש 10 משפחות יהודיות בלבד יש בית כנסת יפהפה, מאורגן היטב, ואילו ביירות עם 1000 משפחות יהודיות המתגוררות בו רק בית כנסת קטן ומוזנח.
בינואר 1932 חיו בעאליי 51 יהודים (23 גברים ו -28 נשים)
ב -6 באוגוסט 1932 הנדיב הידוע איש החסד מר אדמונד בן יעקב ספרא נולד בעאליי. כמו כן זה גם מוכיח כי בנקאי גדול מר יוסף, בנו של אליהו ספרא (יליד חלב בשנת 1890) התגורר בעאליי במהלך הקיץ.
ב -24 ביולי 1944 נולד בעאליי ססיל, בנו של חיים דנה, בעלי.  
ב -9 ביולי 1951 נולדה בעאליי באטינה בתה של אלברט, בנו של יעקב ספרא.
ב -21 באוגוסט 1951. מר עזרא, בנו של יעקב ספרא, נפטר בעאלי. (נקבר בביירות).
ב -11 ביולי 1960 נולדה בת למשפחת פרסיאדו בעאליי, זה מוכיח כי המשפחה התגוררה בעאליי.
במארס 1976, בעקבות מלחמת האזרחים בלבנון, משפחות יהודיות רבות אשר היו בסכנה בביירות חיפשו מחסה בבתי הקיץ שלהם בעאליי, בחמדון וכו' כדי להרגיש בטוחים.
למרבה הצער, ההפצצה החלה בעאליי, פגזים ורקטות נורו ממזרח למערב באזורי ההר. אחד הפגזים פגעה בבניין של דרוזים ליד בית הכנסת בו התגוררה משפחה לבנונית יהודיה שהייתה מהקורבנות הראשונים של המלחמה עם כמה פצועים ונפגע אחד.
בעאליי הפגזים המשיכו לזרום כמו גשם ובית הכנסת אוהל יעקוב נפגע גם הוא.

במהלך מלחמת האזרחים 1975/76 מתו כמה יהודים בעאליי, וכאשר בית הקברות בביירות נסגר כי הוא נמצא על קו ההפרדה, הם נקברו בבית הקברות הנוצרי והדרוזי בעלי.
ב -26 ביוני 1982 הצבא הישראלי נכנס לעאליי והבחין שבית הכנסת נפגע רק בגג, השאר לא נפגע כלל.
חכם אלברט לדקאני הי"ו מספר, שכאשר היה חייל במלחמה פגש כמה דרוזים מעאליי ושאל אותם:
"ידידי היקרים, אני אלברט הבן של זקי לדקאני, הייתי ילד קטן כשעזבתי את עאליי, אז הכרת אותי?"
כל האנשים חיבקו אותו,

ב -5 בספטמבר 1983 הצבא הישראלי עזב לחלוטין את עאליי. המלחמה פרצה בשכונת בית הכנסת בין שני האויבים, הכוחות הלבנונים והסוציאליסטים. למרבה הצער הם הרסו את בית הכנסת.
 
שמות המשפחות היהודיות התגוררו בעלי:
 
1) עדיסי
2) ענתבי
3) בנסבט
4) ברהון
5) בוקאעי
6) כהן
7) דהאן
8) אל יאמאני
9) סקאבה
10) כאביה זיתוניה
11) לדקאני
12) סעיד
13) סיחקה
14) זלט

תודתנו נתונה למר נאג'י זידאן על מחקרו המעמיק על קהילת יהודי לבנון ועל פרסומו עכשיו אודות קהילת יהודי עאליי.

צידון - עיר נמל, הגדולה בערי דרום לבנון.
בימי בית שני התקיימה בצידון קהילה יהודית. הורדוס בנה בעיר כמה מבנים. באמצע המאה השמינית נכבשה צידון בידי המוסלמים והם שלטו בה עד תחילת המאה ה- 12. בתקופה הזאת הייתה בעיר קהילה יהודית קטנה.
ר' בנימין מטודלה ביקר בצידון ב- 1175 ומצא בה כעשרים יהודים. ב- 1521 ביקר בעיר ר' משה באסולה ומצא כעשרים משפחות של יהודים "מוסתערבים" ובית כנסת קטן. בתקופת השלטון העות'מאני התפתח היישוב היהודי ואנשיו עסקו במסחר ובחכירת מסים.
במשך המאה ה- 16 הייתה שם קהילה יהודית חשובה, ומהרבנים הבולטים שעמדו בראשה היה ר' יוסף סרגוסי ("הצדיק הלבן", לימים מחשובי רבני צפת); בשנת 1542 תועד ר' שבתאי שיבא כרב הקהילה. ב- 1602 ישב בצידון ר' יוסף מטראני. ב- 1668 כיהן בה כרב הראשי ר' בנימין הלוי. ב- 1674 כיהן בנו שלמה. ב- 1694 פעלו בצידון ר' אברהם בן ר' משה גלאנטי ור' יעקב הכהן.
במאה ה- 17 נעשתה צידון לבירת הלבנון. פח'ר א-דין, השליט הדרוזי (1632-1585), איפשר לצרפתים להקים מרכז למסחר בצידון, והסחר של סוריה עם אירופה עבר דרך העיר ומשך בשל כך יהודים שבאו לעסוק במסחר ולעבד אדמות מצפון לליטאני. ב- 1791 גירש ג'זאר פאשא (התורכי) את הצרפתים, ובירות תפסה את מקומה של צידון כמרכז מסחר. יהודים מצידון עברו אז לבירות והקהילה הידלדלה.
ב- 1762 היו בצידון 60 יהודים. באותה השנה פרצה בעיר מגיפה ורובם מתו. ב- 1824 היו בעיר כעשרים משפחות יהודיות. היהודים היו ילידי המקום ודוברי ערבית. ב- 1838 ישבו בעיר ארבעים או חמישים משפחות משפחות יהודיות שהתפרנסו ממסחר.
צידון החלה להתרחב שוב באמצע המאה ה- 19, לאחר סילוקם של כוחות מחמד עלי ממצרים. העיר קלטה יהודים מחצביה ומדיר אל-קמר, שהגיעו בעקבות הקרבות בין הדרוזים למרונים ב- 1860. כן הגיעו יהודים מיוון, מתורכיה, מעיראק ומסוריה. ב- 1895 ישבו בצידון 780 יהודים והישוב החל להידלדל. בשנת 1912 היו בעיר 610 יהודים, ב- 1932 היו 458.
המצב הפוליטי בארץ ישראל השפיע על מצב הקהילה. ב- 14 ביולי 1938 התפוצצה פצצה בכניסה לרובע היהודי. מטען נפץ נוסף הונח ליד מתקן לשאיבת מים השייך ליהודי.
בשנת 1948 נעשתה צידון מרכז לפליטים פלסטינים, ואז גורשו מהעיר 200 יהודים ורכושם הוחרם. כחמישים מהם חזרו אחר כך בחסות השלטונות ורכושם הוחזר להם. ב- 1968 היו שם עדיין 150 יהודים אולם מלחמת האזרחים של לבנון (1976-1975) הביאה לחיסול הקהילה, ובשנת 1983 נותרה בעיר רק משפחה יהודית אחת, משפחת הלוי, שאבותיה הגיעו לצידון בשנות השלושים של המאה ה- 19.
חיי הקהילה
עד לכיבוש הצרפתי עם תום מלחמת העולם הראשונה (1918) התגוררו היהודים בשכונה מיוחדת, "חצר היהודים". השכונה הייתה למעשה גטו, שהיה לו שער כניסה צר וחצר מוקפת בתים בני שתיים ושלוש קומות בנויים בצפיפות. היו שם בית כנסת ו"תלמוד תורה". לאחר הכיבוש הצרפתי יצאו מקצת היהודים להתגורר מחוץ לשכונה. במאה ה- 18 היו לקהילה שני בתי עלמין. בית העלמין היחיד שנותר נמצא על שפת הים מדרום לעיר; על חלק מאדמתו בנוי מחנה של פליטים פלסטינים. בשנים האחרונות משמש בית עלמין זה את יהודי בירות שגרו לפנים בצידון. סמוך לכביש המרכזי מדרום-מזרח למרכז העיר נמצא קבר זבולון ("ציידון" בפי הערבים), המשמש מוקד לביקורים ולתפילות ליהודים. יהודי צידון באים בימי ספירת העומר ובחג השבועות לקבר אהליאב בן אחיסמך למטה דן, הנמצא בדרום ג'בל ריחאן ממזרח לעיר (סוג'וד בפי הערבים). בסוף שנות השלושים למאה העשרים נבנה במקום, ביזמת יהודי ממצרים, "בית הכנסת אורחים".
ב- 1920 נפתחו בעיר מוסדות חינוך עבריים, בית ספר וגן ילדים, ובהם לימדו מורים מארץ ישראל. בית ספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שנפתח בשנת 1902, עדיין פעל בתחילת שנות השבעים. בתחילת שנות הארבעים פעל בית כנסת אחד ושניים היו סגורים.

מתוך אתר בית התפוצות